תפריט
"את יודעת? אחרי הצהרים הרבה יותר כיף לשחק איתך!"
ילדים אינם רעים. דבריהם, לעיתים קרובות, הם השתקפות של האמת הפשוטה. וזה נכון, נחמד יותר לשחק עם ילדה חיונית ושובבה, מאשר עם בת שיושבת ליד השולחן, עט בידה, והיא על סטטוס 'הקשב'.
ברוכות הבאות לעולם הסוער והמבלבל של ההיפראקטיביות. עולם שבו – על פי תיאורים של המאכלסים אותו – כל גירוי הוא מפץ של קונפטי שלוכד את המבט. כל התרחשות טורפת את החושים, וממגנטת אותם לנקודות עלומות. דמיינו נסיעה, בה קופץ ליצן מכל שמשה, בקצב של תחלופת פנסי הרחוב הנסוגים אחורה במהירות.
ההיפראקטיביות, ובמונח התאום שלה, קושי בקשב וריכוז, מאפיינת רבדים נרחבים מהאוכלוסיה. אם אדם מבוגר עשוי להתמודד איתה בכלים שסיגל לעצמו, ובאורחות חיים שהתאים למצבו, לתלמיד בגיל בית ספר היא משימה כמעט בלתי אפשרית. העובדה הפשוטה היא, שמצופה ממנו לשבת בשקט במשך שעות ארוכות מדיי יום, להאזין בקשב ולנהוג על פי הנחיות. התלמיד יתקשה, בין השאר, בהכנת שיעורי בית ובהתארגנויות לימודיות, יתקל בקשיים חברתיים – גם עקב מצב ציוניו הלא מזהיר, ועלול להגיע להתפרצויות כעס ותסכול.
"יש לי תלמידה בעלת קושי בקשב וריכוז", מספרת לנו המורה עופרה כץ (שם בדוי), המלמדת בכיתה ה', בבית ספר באחת משכונות הצפון בירושלים. "בתחילת השנה היא טרם התחילה בטיפול תרופתי. המצב היה כמעט בלתי נסבל: היא הייתה צוחקת בקול, קמה ומטיילת בין המושבים, מנערת את הקלמר על תכולתו. לא הצלחתי להעביר שיעור, הבנות איבדו את הריכוז, ואני מודה שגם אני"…
לתיאורי הקושי מצטרפת המורה שרה שוורץ (שם בדוי), ומוסיפה אנקדוטה לדוגמה: "העברתי שיעור יהדות מרומם לבנות כיתה ח'. התלמידות האזינו בקשב, אני נסחפתי ברגש בתיאורים ובמקורות, ולפתע, ממרכז הכיתה, מהשולחן האמצעי, אני רואה ממטרה ענקית של דפים לבנים קטנטנים, גזורים לריבועים מדפי דפדפת. אני מודה שברגע הראשון לא ידעתי מה לעשות. הסיטואציה היתה כל כך מוזרה".
בכל אופן, המורה שרה התאוששה במהירות, במיוחד בעקבות הצחוק שהתפרץ לו בכיתה. "הוצאתי אותה החוצה, כיוון שאני לא יכולה להישאר שוות נפש מול התנהגות כזו ולעורר רגשות איפה ואיפה בין התלמידות, אבל האמת היא שהייתי חסרת אונים. מדובר בילדה בעלת קושי בקשב וריכוז, היא באמת לא היתה מסוגלת להקשיב לשיעור כמו שאר התלמידות. היא לא אשמה!"
ובנקודה הזו, חשוב לנו להבין מדוע ישנם הורים רבים שנמנעים מלהעניק טיפול תרופתי לילדיהם.
"זה פשוט", מסבירה המורה עופרה, "התרופה המקובלת לתופעת ההיפראקטיביות היא ריטלין. הטיפול הזה, במקרים רבים, גורם לתלמידה להיראות כבויה ממש. היא מרגישה שאין לה מרץ וחשק לשום דבר".
אנחנו מבקשות דוגמה, והמורה עופרה נותנת מייד: "היתה לי תלמידה, בכיתה ג', שסבלה מקשיי קשב וריכוז. בשלב מסויים היא התחילה לקבל טיפול תרופתי, ומאז, כאב לי הלב להסתכל עליה. מילדה שמחה, בעלת מרץ ושובבות, היא הפכה להיות מעין פסל דומם של עצמה. אני יודעת שזה נשמע מוגזם", היא מסתכלת עלינו בהתנצלות, "אבל ראיתי את השוני במו עיניי. היא היתה כל כך חיונית, כל כך נמרצת וחברותית, והפכה להיות פשוט כבויה. היא מסתכלת עלי בשיעורים, ואני מנסה לתפוס את המבט הישן שלה. אני מרגישה שמדובר בילדה אחרת".
ואיך הבנות מתייחסות לשינוי?
"התלמידות, כמו בני אדם, משתפות פעולה עם הקיים. ברור שהתופעה מוזרה להן. כאשר נעמה (שם בדוי) הייתה טבעית ושובבה, היא הייתה – מטבע הדברים – רוח החיים של הכיתה. הבנות נאספו סביבה, צחקו מדבריה, נהנו מקרבתה. היום", מתארת המורה עופרה בצער, "כבר אין התגודדויות סביבה. בהפסקות היא בדרך כלל בודדה. ממש כואב הלב".
המורה שרה מהנהנת ומשתפת: "זו הסיבה שהתלמידה שתיארתי אני, לא הסכימה להיעזר בטיפול תרופתי. היא טענה באוזניי במילים מפורשות שהיא מעדיפה להיות תלמידה פחות טובה, ואפילו מפריעה, ולא להפסיד את הפן החברתי של השנים הללו. האמת, לא היתה לי תשובה בשבילה. אני לא חוויתי את ההתמודדות שלה, ובכנות, יכול להיות שהייתי בוחרת כמוה".
ואיך הבנות מתייחסות ל'בת ההיפראקטיבית'? האם זוהי תווית מאשימה, או שמדובר לגביהן בפרט שולי נוסף, כגון צבע שיער וגובה קומה? אנחנו מפנות את השאלה למורה עופרה.
"כפי שראיתי אני, אופי ההתייחסות הוא על פי הצורה שבה הבת משדרת את מצבה. ישנן בנות רבות שמסתירות את העובדה שהן נעזרות בריטלין, וכאשר הגילוי מגיע הוא גורם לבת לחוסר נעימות עמוק, שמקרין לסביבה בצורה חדה: יש לי לקות, ותתייחסו אליי ככה".
זו תגובה טבעית, אנחנו מסכימות. המורה עופרה ממשיכה: "מנגד, הייתה לי תלמידה שהרימה את האצבע בתחילת השיעור והכריזה קבל עם ועדה שהיום היא שכחה לקחת ריטלין… לא נשמע אף צחקוק, ושום גבה לא הורמה בעקבות ההודעה שלה. כיוון שלא הייתה כאן הסתרה באף שלב, חברותיה קיבלו את עובדת היותה 'בת היפראקטיבית' באופן טבעי שלא דורש התייחסות מיוחדת כלל. לדעתי, התנהגות כזו כדאית לאין ערוך מההסתרה, במיוחד כאשר תופעת הקשב והריכוז מתחילה להיות רווחת, כפי שניתן לראות בשנים האחרונות".
כתיבה :נעמי גרינבוים
